פסק-דין בתיק ע"א 22768-07-12

בפניי ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט משה סובל), שניתן בתא"ק 614-03-11, ביום 25.06.12, במסגרתו חוייב המערער לשלם למשיב סך של 100,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 29.6.09 וכן הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.

העובדות

1.         המשיב הגיש נגד המערער כתב תביעה בסדר דין מקוצר, בו טען כי הלווה למערער ביום 29.6.09 סך של 100,000 ש"ח, אותם התחייב המערער להשיב בצירוף ריבית בסך 5,000 ש"ח בחודש. נטען, כי ההלוואה ניתנה כמחווה חברית על סמך מסמך מיום 29.6.09, עליו חתמו הצדדים (להלן: "ההסכם").

2.         מנגד, טען המערער כי מדובר בהסכם שנחתם על רקע עסקי הימורים פסולים בהם עוסקים הצדדים, ולכן בהיות ההסכם בלתי חוקי - אין לאוכפו.  עוד טען המערער, כי מדובר בחוזה למראית עין, ההסכם הוא פיקטיבי, וכל מטרתו היתה לאפשר למשיב להציג בפני אשתו ומשפחתו כי הילווה למערער את הכסף, וכי לא מדובר בהפסד סכום זה בקזינו.

עוד טען המערער להגנתו, כי בפועל הוא לא קיבל את ההלוואה מהמשיב, לא במישרין ולא בעקיפין, אלא באמצעות צד שלישי, שלא היה צד לדיון, ועל כן דין התביעה להידחות.

בנוסף טען המערער, כי המשיב הוא זה שהפסיד בקזינו את הסך של 100,000 ש"ח, ועל כן היה עליו לשלם לבעל הקזינו את הסכום הנ"ל, וכי לו - למערער - אין כל חלק בחוב הנ"ל. לטענתו, המשיב שיחק בקזינו עבור שניהם בשותפות כאשר אז, לאחר שהפסידו במשחק, הוא - המערער - יצא מהמשחק, אך המשיב לא שעה לאזהרותיו, והמשיך לשחק לבדו, ויצר את החוב האמור.

3.         שני הצדדים הודו בפני בית משפט קמא שהם נוהגים להמר בבתי קזינו כאלה ואחרים, והודו כי באותה שבת שיחקו שניהם בקזינו כאשר בסופו של אותו יום נותר חוב לבעל הקזינו בסך של 100,000 ש"ח, ואולם הצדדים חלוקים בשאלה מיהו זה שהפסיד, וחייב את הכספים לבעל הקזינו.

המערער מודה כי הוא זה שחתם עלההסכם, וכי הצדדים נפגשו במגרש למכירת מכוניות ששייך לאדם בשם אבי בן שלמה (להלן: "בן שלמה"), וכי ההסכם נחתם בנוכחותו במגרש המכוניות.

מנגד, טוען המשיב, כי בן שלמה הביא את הכסף ומסר אותו לידי המערער, אך דרש כי המשיב הוא זה שיהיה הלווה מבחינתו ולכן החתים את המערער על מסמך הסכם ההלוואה.

כאמור, המערער הכחיש כי קיבל מהמשיב או מבן שלמה את הסכום הנ"ל, והכחיש כי הוא ראה את המשיב מקבל כספים מבן שלמה, וטען כי המשיב והעדים מטעמו חברו יחד, בקנוניה, כדי להוציא ממנו כספים שלא כדין.

פסק דינו של בית משפט קמא

4.         בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדים וציין כי בחן בקפידה את כל הראיות שהונחו לפתחו, התרשם אמנם  כי הצדדים לא הציגו בפניו תמונה מלאה ושלמה של ההתנהלות, ציין כי השתכנע שאכן מדובר בהימורים בקזינו, פעולה לא חוקית, ממנה צמחה הרעה, אך בצדק ציין כי יש מקום להפריד בין עסקת ההימורים לבין עסקת ההלוואה, מושא המחלוקת שבין הצדדים.

בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי מדובר בהסכם למראית עין, וציין כי " העובדות שהוכחו שוללות את הטענה לחוזה למראית עין. בעצם העובדה שפנו הצדדים לבן שלמה לקבלת ההלוואה (גם אם מכחיש הנתבע שקיבל את הכספים ) . אם פנו הצדדים לבן שלמה, משמע שלא התובע (המשיב ) הוא המושך כספים ממקורותיו שלו באופן המצריך אותו ליתן הסברים לבני משפחתו, וממילא לא זקוק להסכם הפיקטיבי".

בית המשפט הוסיף וציין, כי המערער נמנע מלהזמין עדים שיכלו לתמוך בגירסתו, כך לא זימן לעדות את השחקנים בקזינו שהיו אמורים לתמוך בטענתו כי המשיב הוא זה שהימר והפסיד את הסכום, לא זימן לעדות את בעל הקזינו שיעיד ממי הוא תובע את החוב, וכך גם לא הזמין את אותו "בורר" אליו פנו הצדדים בשעתו. בית המשפט ציין שהוא מעדיף את גירסתו של המשיב על פני גירסתו של המערער, וקבע כי המערער אכן קיבל את הסך של 100,000 ש"ח בהתאם להסכם. בית המשפט ציין כי הסבריו של המערער אינם משכנעים, וקבע:

" אינני מאמין לנתבע כי בשל הטרדות טלפוניות של התובע, ככל שבכלל היו, היה מסכים לחתום על ההסכם. אם אכן חתם הנתבע באילוץ על חוזה בלתי מחייב, לא הבהיר מדוע לא הודיע על ביטול ההסכם, ובמיוחד לאחר שלטענתו פנה אליו התובע אחרי כשנתיים בענין ההסכם". 

מנגד, לא אימץ בית המשפט את הסכמת הצדדים כי הריבית שתחול על ההלוואה עד לסילוקה הסופי יהיה בסך 5,000 ש"ח לחודש. בצדק ציין בית המשפט כי שיעור ריבית בסך 5,000 ש"ח לחודש משמעותה כ-60% לשנה, דבר שהוא בלתי חוקי בעליל, ועל כן חייב את המערער להשיב את הסכום אך ורק בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד הסכם ההלוואה.

טענות הצדדים בערעור

5.         המערער חוזר ומעלה את כל הטענות אותן העלה בבית משפט קמא, כמפורט לעיל, וטוען, כי שגה בית משפט קמא כאשר העדיף את גירסת המשיב על פני גירסתו. לטענתו, זה המקרה שעל בית משפט של ערעור להתערב בקביעות בית משפט קמא, הגם שמדובר בקביעות עובדתיות.

6.         מנגד,  טוען המשיב, כי מדובר בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ובוודאי שזה לא המקרה החריג שבו תתערב ערכאת הערעור.